<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' חלה פ"א</h1>
<h2>דף כז.</h2>
פירות חוצה לארץ שבאו לארץ חייבין בחלה, פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורים, שנאמר [במדבר ט"ו], מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחלה אפילו בפירות חוצה לארץ. ומפרישין חלה בחוצה לארץ שלא תשתכח תורת חלה. כתב רבינו ברוך, שאם נתערבה חלה בחולין צריך ק"א להתירה במין במינו, אבל במין שאינו מינו, כגון חיטין בשעורין, סגי בס' אפילו בשל חוצה לארץ. אבל נתערבה ברוב חולין ולא במאה מותרות דווקא לכהן שטבל לקירויו.
ג' ארצות לחלה, כל שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור ונאכלת לכהנים, ושאר ארץ ישראל שהחזיק[ו] עולי מצרים ולא החזיקו עולי בבל שהיא מכזיב ועד אמנום מפרישין ב' חלות, אחת אחד ממ"ח ושורפין אותה שטמאה היא, שלא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא וקדושה ראשונה בטלה משגלו, ואחרת מפרישין ויתנוה לכהן, שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת. ואין שיעור לשנייה. וכל הארץ (שממאנום) [שמאמנום] ולחוץ בין בסוריא בין בשאר ארצות, מפרישין ב' חלות, אחת [לשריפה] שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת, ואחת לאכילה שלא תשתכח תורת חלה, (ומותר) [ומוטב] לרבות הנאכלת, ושל שריפה אפילו כל שהו ושל אכילה אחד ממ"ח. ומותר(ו)ת לזבין (ולזרים) [ולזבות] וכל שכן בכל טמאים. בזמן הזה שאין עיסה טהורה, מפני הטומאה, מפריש בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח וישרפוה, שהיא טמאה, ויש לה עיקר מן התורה. מכזיב ועד אמנום מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור.
ואין אסורה אלא לכהן שטומאה יוצאה מגופו, כבעל קרי וזב ונדה ויולדת ומצורע, אבל טמא מגע, אפילו טמא מת, מותר. לפיכך אם יש כהן קטן בשאר ארצות בח"ל שלא ראה קרי, או קטנה שלא ראתה נדות, וכהן אפילו גדול שטבל לקירויו ולזיבתו, ואפילו הוא עם הארץ אפילו לא העריב שמשו ואפילו הוא טמא מת, מפריש חלה אחת אחד ממ"ח, ונאכלת להם אפילו עם הזר על שלחן אחד, שאינה מדמעת, ואפילו נתערב שוה בשוה, ואין צריך להפריש שניים לאש. אומר ריבר"א, שעכשיו בגלות אדום ובשאר גליות אפילו בבבל אין מפרישין כי אם חלה אחת, דדווקא בימי (הקנאים) [התנאים] שהיה להם חלה טהורה היו מפרישין שתים כדא' בנדה [ו' ע"ב] חבריא מדכן בגלילא.
כל המפריש חלה, אפילו נדה שאין מוזהרת על מגעה כי אם לאכול, ואפילו על חלה טמאה, יברך תחלה, אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, אפילו בחוצה לארץ. לפיכך ערום לא יפריש, שלא יכול לברך, אבל ערומה שיושבת ופניה טוחות בקרקע, מפרשת ומברכת. ואם ירצה בחוצה לארץ אוכל כל הפת והולך ואחר כך מפריש. ופרש"י, כי צריך לשייר באחרונה יותר מכדי חלה, דבענן ראשית, ששיריה ניכרין. אם מוקף לא בענן.
